אודות

שלום וברוכים הבאים לאתר ׳ילדים של החיים׳,

שמי מילי בן חייל ואני יוזמת האתר, בימאית ומרצה לבימוי ותסריטאות.

 

את האתר הזה העליתי כדי לשתף מורים נוספים בהשראה הגדולה שקיבלתי מתלמידי לאורך השנים וכדי לחלוק את שיטת ההוראה המיוחדת שנרקמה במהלך השנים.

 

בתקווה גדולה שתלמידים ומורים כאחד ימצאו חיבור לשיטת ההוראה הזו ולתכני האתר.

אז מה זה בעצם האתר הזה?

׳ילדים של החיים׳ זהו אתר המאגד תחתיו סרטים שנעשו עי״ בני נוער ממגמות הקולנוע השונות בארץ. מה שמאחד את כל הסרטים הוא עצם היותם מבוססים על סיפורים אמיתיים של התלמידים -יוצרים העומדים מאחוריהם. 

 

במהלך 19 שנות עבודתי עם בני נוער ממגמת הקולנוע בתיכון רביבים זכיתי להיות נוכחת בעשרות תהליכים מצמיחים, מעשירים ומעוררי השראה בעבודה עם תלמידים. עם השנים הלכה ונרקמה לה שיטת עבודה מרתקת המקנה הן למורים המעבירים אותה והן לתלמידים הזדמנות קסומה לצאת למסע מרתק ומצמיח ביחד. 

 

הנה הסיפור שלי, שמתאר איך כל הסיפור הזה החל -


 

פרק א: וידוי – קושי
 

מעולם לא תכננתי להיות מורה. 
 

זה לא היה ברשימת החלומות שלי בשום שלב של חיי. לא ראיתי את עצמי אומרת "חבריה שקט שיהיה פה", ובטח לא "הצלצול הוא בשבילי". גם לא ראיתי את עצמי שותה נס בחדר המורים ויושבת במועצות פדגוגיות, עוברת על ציונים. בכלל הלכתי ללמוד קולנוע באוניברסיטה. החלום שלי היה להיות במאית סרטים עצמאית. ואז יום אחד הכל השתנה.   
 

מיד לאחר לימודי הקולנוע שלי השתלבתי במהירות ובקלות בתעשייה של הטלוויזיה והקולנוע בארץ. הפקתי, ביימתי, ערכתי תוכן והכל קרה בקלות והפרנסה הייתה בשפע, אבל זמן לעצמי, ליצירה שלי, לא היה. בכלל לא היה. ואז הבנתי שכדי ליצור אני צריכה לפנות לכיוון אחר של עבודות. כאלה שישאירו לי זמן לכתוב את הסרט הארוך הראשון שלי. וככה, התגלגלתי לי לעבודה כמורה לתסריטאות ובימוי בתיכון רביבים בראשל"צ. השנה הייתה 2002, ואני הייתי צעירה, להוטה בעיקר ליצור, לא היה לי מושג מה מחכה לי...
 

מהר מאוד הבנתי שהתלמידים שישבו בכיתה בכלל לא היו להוטים ליצור כמוני. האמת היא שהם בקושי היו בעניין של לבוא לביה"ס. מוקדי העניין שלהם היו בכל מקום, חוץ מאשר בביה"ס ובשיעורי הבימוי והכתיבה שלי, ולמרות כל ניסיונותיי להלהיב אותם ליצור, לא היה עם מי לדבר. אחרי חודש כזה, של מאמץ עצום, מערכי שיעור מורכבים ותרגילי כתיבה הזויים - נשברתי. לא חשבתי שיש לי עתיד במקצוע הזה. ניגשתי לרכז המגמה וביקשתי להתפטר. למזלי הוא לא נתן לי, הוא התעקש שאתן לזה עוד קצת זמן, לפחות עד המחצית הראשונה. השתכנעתי.

 


פרק ב: "מעבר לעולם התופעות זורם נהר..." (לאו טסה, פילוסוף סיני)
 

ניסיון ההתפטרות שלי לא עשה שום רושם או שינוי אצל התלמידים, אבל משהו השתנה בתוכי. אחרי עוד שבועיים בהם קמתי בחוסר חשק לבוא לעבודה, הבנתי שככה אני לא אוכל להמשיך. אני צריכה שיהיה לי מעניין, אחרת אין שום אפשרות שהעסק הזה ימשיך.  

מהר מאוד גם הבנתי שאם להם אין חשק ללמוד - לי אין חשק ללמד. שאם הם רוצים להבריז, גם אני כמוהם, לא רוצה להיות שם באמת. הבנתי שאני והם - זה בעצם אחד. יש בינינו חוטים שקופים שאינם נראים לעין, אבל הם נוכחים וקושרים את החוויה האינדיבידואלית של כל אחד מאיתנו לחוויה משותפת.

ואז החלטתי שבמקום לנסות לעניין אותם (עם הדברים שמעניינים אותי), אני נכנעת, משנה טקטיקה - אני פשוט אתעניין בהם.

 

וככה התחיל השינוי - 

 

הפסקתי להביא סרטים ותרגילי כתיבה והתחלתי להתעניין בחיים שלהם. באיזה מוזיקה הם שומעים? לאן הם יוצאים? מה הם רואים בטלוויזיה? בקולנוע? דיברתי איתם על סמים ואלכוהול ובריחה מהבית ועל הקשר עם ההורים. התלבטנו ביחד על שירות צבאי משמעותי ומה זה בכלל, דיברנו על זהות מינית, על אהבה ועל חלומות לעתיד. בקיצור - דיברנו על החיים. בגובה עיניים, בלי שיפוטיות וביקורת. רק דיברנו ודיברנו ודיברנו. בעיקר הם סיפרו ואני הקשבתי וזה זרם כמו נהר. לאו טסה צדק. אם מסתכלים מעבר למציאות, מעבר לאמונות שלנו על החיים, כמו למשל: "הם נוער רדוד", "הם לא קוראים ספרים", "הם חומריים" וכו' וכו'... אם מצליחים לעקוף את ההתבוננות השיפוטית הזו, זורם נהר קסום. פוגשים אותם באמת.

 

השיעורים הפכו מרתקים. לי ולהם. פתאום לא היו יותר שני אגפים, אני והם, אלא אגף אחד, משותף. לאט לאט נרקמה לה חברות איתנה בינינו ונפתח פתח למסע משותף.
 

פרק ג: "החיים מתרחשים בזמן שאנו עסוקים בלתכנן תוכניות אחרות" (ג'ון לנון)
 

וכך קרה הנס, מבלי שבכלל הרגשנו שהוא קורה (או התכוונו אליו). במקום לחפש רעיונות לסרטים של התלמידים בספרים או באינטרנט ולעודד אותם להפיק, לצלם ולערוך אותם במאמץ רב, לקחנו את הסיפורים האמיתיים שעלו בדיונים בכיתה והפכנו אותם לתסריטים לסרטים שלהם. פתאום החיים שלהם, הקונפליקטים שלהם, סיפורי האהבה שלהם וההתלבטויות שלהם, הפכו משמעותיים והאופק נפתח. הקול שלהם קיבל מקום ומשמעות בעולם. 
 

המוטיבציה שלהם קפצה לשמיים. הם רצו, אפילו יותר ממני, להפוך את המילים האלה לסרט. הם חיפשו שחקנים, אתרי צילום, בנו סטים של צילומי אולפן, השקיעו בתאורות מורכבות, ערכו ואפילו כתבו את המוסיקה בעצמם. החוויה של יצירה אישית, שיצאה מעמקי נשמתם, הפכה את כל הקערה על פיה. לא היה שום צורך בזריקות מוטיבציה חיצונית, כי המעיין נבע מתוכם והנביעה הייתה אינסופית.


 

פרק ד (אחרון לבינתיים):  "כולנו ילדים של החיים..."  (שלום חנוך)
 

מאז עברו 15 שנה. הסרטים רק הלכו והשתבחו והחוויה הלימודית המשותפת הזו גם היא הזדככה והתמקצעה. התלמידים סיימו י"ב עם רושם חזק מאוד של משמעות. כולם חוו חוויה חזקה מאוד, בה הם הותירו רושם בעולם הסובב אותם והקול שלהם קיבל נוכחות וקהל. הסרטים שלהם זכו בכל פסטיבל אפשרי וקיבלו חשיפה יפה באינטרנט, וחלקם הגדול נשא את החוויה הזו קדימה - לצבא ולחיים. 
 

אבל קרה עוד משהו...
 

עם השנים, נוצר לו מאגר אדיר של סרטים איכותיים ומרגשים מאוד, שעוסק בנושאים הכי בוערים של נוער היום: צבא, זהות, סמים, אלכוהול, גירושים של הורים, הטרדה מינית, הריון, בריחה מהבית ועוד. הסרטים כולם משוחקים ומבוימים על ידי בני נוער וכולם מציגים את המציאויות האלה מנקודת מבטם. אחרי כמה שנים, פתאום הבנתי שמעבר לחוויה התהליכית שנבנתה כאן ולמטודת העבודה עם התלמידים, נוצר כאן גם כלי שיכול להיות לעזר לכל העוסקים בחינוך בארץ. 
 

הסרטים עצמם הם כלי חינוכי. 
 

כלי שבעזרתו ניתן להגיע בצורה ישירה ובלתי מתווכחת אל בני הנוער, לדבר איתם על הנושאים הכי חשובים בחייהם ולהעלות מודעות בנושאים הנ"ל. כביש ישיר אל הלב שלהם. 
 

וכך נוצרה ההחלטה לאגד את כל הסרטים הללו שהתלמידים יצרו, ביחד עם סרטים נוספים מכל הארץ, העוסקים בנושאים חברתיים, ולאגד אותם תחת אתר אינטרנט אחד, בשם "ילדים של החיים". הסרטים באתר מחולקים לפי נושאים ולכל סרט הצמדתי מערך שיעור עם רעיונות לדיון כך שכל מורה או מחנך יכול/ה להיכנס לאתר ולחפש לו/ה את הנושאים הרלוונטיים לכיתה או קבוצה שלו/ה ולהקרין אותם.
 

מקוה מאד שתהנו מן האתר ותשתפו אותו.

 

באהבה,

מילי בן חייל

תסריטאית, בימאית ומרצה לקולנוע

יצירת קשר

מייל - cinemateen.israel [at] gmail.com

טלפון - 054-2028218

או שתמלאו את הטופס הבא ואחזור אליכם בהקדם -