שיעור מס׳ 1 - החיפוש אחר ניצוצות אבודים

"שיעור ראשון על אהבה" 

מאת מילי בן חיל

״כל זמן שהאדם מוכרח הוא לחכות לזמנים מתי תחול עליו רוח היצירה, ואז יחדש, יתבונן, יהגה וישיר, זהו סימן שלא הופעה עליו הארת נשמתו. הנשמה הרי היא שרה תמיד... והאדם צריך להתרומם עד לידי הגובה של פגישת נשמתו"

(הרב קוק, אורות הקודש, קעב)

לפני כמה שנים הזמינו אותי להעביר השתלמות תסריטאית למורים לקולנוע. אני זוכרת שנכנסתי לכיתה, ישבו שם משהו כמו 35-40 מורים לקולנוע מכל רחבי הארץ חלקם הגדול מבוגרים ומנוסים ממני בכמה שנים טובות.

אחרי חמש דקות מתחילת השיעור ידעתי בוודאות שני דברים ברורים. ידעתי שיש לי משהו גדול לתת להם ובמקביל גם ידעתי שזה הולך להיות לי לא פשוט לתת את זה. הרגשתי את המבטים הסקפטיים ואת הציניות באוויר. הישירים שבהם גם לא חסכו במילים ואמרו: "מה כבר את הולכת ללמד אותנו שאנחנו לא יודעים" ומיד אחרי הוציאו את הסמרטפון וצללו אל מעמקי האוקיינוס הפייסבוקי.  באותו רגע הבנתי משהו גדול ואמרתי לעצמי "אני לא הולכת לעמוד כאן עכשיו לדבר המון מילים שלא יגיעו לאף אחד. פשוט אכניס אותם ישר לתוך תרגיל שדרכו הם יגלו משהו חדש על עצמם ואז אולי יפתח לי סדק קטן להיכנס פנימה לליבם".

וכך היה.  

התרגיל היה פשוט. חילקתי להם רעיון ראשוני שכתבה תלמידה בתחילת כיתה י״ב לסרט הגמר שלה. התרגיל היה לקרוא את הרעיון שלה ולתת לה הנחייה איך להמשיך משם. מה שהם לא ידעו הוא שהתלמידה הזו (שבאותו זמן כבר הייתה חיילת) ישבה בכיתה.

לקח להם בערך 2 דק' לקרוא את הרעיון והתגובות לא איחרו לבוא. אחד המורים לקח את הדף וקרע אותו לחתיכות ובזמן שהלך לכיוון פח האשפה אמר "זה זבל, אין כאן שום סרט". עוד מורה אחר אמר: "הייתי שולח אותה ליועצת". והיו תגובות נוספות כגון: "רעיון מלא קלישאות, הייתי שולח אותה לחשוב על משהו מקורי יותר" או "הדור הזה כבר לא קורא ספרים הם לא יודעים לכתוב" וכדומה.

לא הגבתי לתגובות שלהם. הקשבתי, נתתי לכולם לדבר ואז כיביתי את האור והקרנתי להם את סוף התהליך של התלמידה הזו. הקרנתי את סרט הגמר שלה.

אחרי ההקרנה הייתה דממה. הסרט היה טוב מדי מכדי שניתן יהיה לקטול אותו. והסדק שחיפשתי נפתח.

התלמידה שישבה בכיתה קמה נעמדה מולם, חייכה חיוך מבויש, הציגה את עצמה כיוצרת הסרט ושאלה אם הם רוצים לשאול אותה כמה שאלות. אחד המורים מחה דמעה מעיניו והתנצל בשם כולם על התגובות שהיו שם 15 דק לפני שהם ראו את הסרט. ואז התלמידה הזו, נערה בת 19 אמרה להם כך:

"אם מישהו מכם היה המורה שלי בזמן שכתבתי את הרעיון הראשוני לסרט וככה הוא היה מגיב אז הסרט הזה לא היה נעשה לעולם".

וככה, בלי הרבה מילים, הם הבינו את מה שרציתי ללמד אותם בשיעור הראשון. זה היה שיעור על אהבה.

כשאנחנו כותבים (בכל גיל) על כל דבר, תמיד יהיה בזה משהו מעצמנו. ניצוץ קטן של נשמתינו יתנוצץ שם בשקט בשקט והרבה פעמים גם חבוי מאד. תפקיד מנחה הכתיבה הוא לא לקטול ו/או להעביר ביקורת ו/או להראות עד כמה הוא חכם/יצירתי. תפקיד מנחה הכתיבה הוא ללקט בפינצטה קטנה ועדינה את הניצוצות החבויים שם ולהדהד אותם החוצה אל התלמיד. ורצוי מאד לעשות זאת ברגישות יתירה ובהרבה אהבה. זה הכל.

אם התלמיד שבא אליכם עם רעיון ראשוני יקבל ביקורת/קטילה כתגובה ראשונה הלב שלו ייסגר ואיתו כל התהליך כולו. התסריט הוא הלב של הסרט. ההתחלה והבסיס של הכל ואם הם לא מצלמים סרט על נושא שמעניין אותם ובוער בליבם כל התהליך הולך להיות קשה ומייגע (גם לתלמידים וגם למורים). לאף אחד לא תהיה מוטיבציה לעשות את הסרט ולכן הנקודה ההתחלתית הזו היא כל כך חשובה.

הטענה שלי היא פשוטה, אל תאמינו לי, תבדקו אותי.

בתוך כל רעיון, אפילו הרעיון הכי גרוע בעולם מתחבא ניצוץ. משהו מנשמת היוצר חבוי שם.  

משהו מהלב שלהם נמצא שם והם דאגו טוב טוב להחביא אותו בתוך בליל גדול של מילים מיותרות שמא הם יקבלו ביקורת (ובינינו, הם צודקים). לעולם אל תקטלו. תעבירו ביקורת. גם אם זה כתוב לא טוב ויש שגיאות כתיב והתחביר לא טוב - זה לא חשוב. תחפשו רחוק יותר "Somewhere Over the Rainbow", תחפשו את הניצוץ. את הדבר הזה שעליו הם רוצים לדבר באמת. את מה שיושב להם על הלב. מאחורי הדבר הזה יש סיפור. סיפור טוב.

אז מה עושים?

במקום לחפש איפה לא טוב תחפשו איפה טוב. איפה הוא/היא החביאו בדף הזה את מה שליבם רוצה להגיד לעולם ותשלפו אותו החוצה בעדינות. זה השלב הראשון. תשלפו את הניצוץ הזה החוצה, זה ככל הנראה הולך להיות השורש/ הנושא עליו הם רוצים לכתוב ותמשיכו לשיעור מספר 2, שיעור הבא שלי. שם אלמד איך להוביל את הניצוץ הקטן הזה לכדי סרט.



שלכם,

מילי



נ.ב: ולסקרנים שביניכם - הנה לינק לסרט שדיברתי עליו בכתבה הזו.