שיעור מס׳ 3 - תרגילי ריגול לליקוט ניצוצות

"יש לו ניגון מיוחד משלו" 

מאת מילי בן חיל

״דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו ,ומשירת העשבים נעשה ניגון של הלב"

(רבי נחמן מברסלב ונעמי שמר)

אם אתם מורים לקולנוע והגעתם עד השיעור הזה אז תגידו לי אם הרגע הזה מוכר להם?


1.פנים - כיתה  - יום

מורה לקולנוע נכנס/ת לכיתה. אף אחד מהתלמידים לא באמת שם לב, כולם עם הראש בפלאפונים.

מורה

בוקר טוב, ברוכים הבאים לכיתה יב


חלק מהתלמידים מרימים ראש וחוזרים לפלאפון וחלק מנומסים מספיק כדי להכניס את הפלאפון לכיס.

מורה


השנה אנחנו נעבוד על סרטי גמר,
למישהו יש רעיון והוא רוצה לספר עליו?


שקט בכיתה. התלמידים מחליפים צבעים מחפשים איפה להחביא את עצמם.


נו? מישהו? רעיון לסרט? דיברנו על זה בסוף שנה שעברה שתתחילו לחשוב כבר בקיץ על רעיונות. יעל? שרית? גיל? אדווה?


אחת התלמידות מצביעה.

מורה


באמת שניסיתי המורה אבל אין לי שום רעיון אולי אפשר עזרה?

תלמידה


אני רוצה לשמוע רעיונות שלכם.

מורה


"אין לי רעיון"
"היה לי רעיון אבל שכחתי אותו"
"חייבים לעשות סרט?"

תלמידים

טוב אז אם אתם מורים לקולנוע שאף פעם לא שמעתם את המשפט: "המורה אין לי רעיון לסרט" אתם ברי מזל ובקבוצת מיעוט. ברוב סדנאות הנחיית הכתיבה שהעברתי עד היום זה המשפט שמורים לקולנוע הכי מכירים והרבה פעמים זה גם הרגעים הכי קשים עבור כולם (מורים ותלמידים כאחד).  

 

תסריט מקורי דורש מהתלמיד ומהמורה כאחד להמציא "יש" מ"אין". ממקום של בלבול וחוסר בהירות צריך להגיע לתסריט מובנה, כתוב היטב ומסופר כהלכה. זה ללא ספק השלב הקשה ביותר בכל התהליך. הסיבה שזה החלק הקשה ביותר היא בשל העובדה שבשלב התסריט צריך ממש לברוא משהו חדש. בכל שאר התהליכים זה "יש" מ"יש". אין צורך לברוא, פשוט עושים. את התסריט מפיקים, מביימים, את החומר עורכים, את הסצנות הכתובות והמופקות מצלמים ומקליטים - כל אחד עושה את עבודתו בהתאם לתסריט אבל כולם עובדים לפי הנחיות ברורות. חלק התסריט הוא החלק הערטילאי ביותר. הוא מגיע ממרחב של "אין" למרחב של "יש" ולפיכך דורש התייחסות אחרת. 

 

אז מה קורה אם לתלמיד אין רעיון? הוא לא כתב כלום ולא רוצה לכתוב כלום? אין מאיפה לשלוף את הניצוץ כי אין בכלל רעיון! מה עושים? איפה מחפשים את הרעיון? 

 

הכלי הראשון והחזק ביותר שאני נותנת לתלמידים שלי עוד באמצע כיתה י"א נקרא לוח השראה. לוח ההשראה לא חייב להיות ממש לוח פיזי אלא מרחב פרטי של השראה כגון: מחברת סקיצות או כל מרחב אחר שנוח להם לאסוף לתוכו כל מיני רגעים שריגשו אותם ומדברים לליבם. אז מה באמת שמים שם? 

 

אם יש שיר/שירים שהם שומעים לאחרונה שהם מזדהים איתם אפשר לכתוב שם את המילים, אם הם היו בהופעה בקיץ שריגשה אותם שישימו שם את הכרטיס להופעה, הם יכולים לצייר, לשרבט, לצלם ולהדביק תמונות, לכתוב כל מיני מחשבות מטרידות שמסתובבות להם בראש, לצטט פתגמים או משפטים שמדברים לליבם, לשים תמונות מהילדות וכו'. כל דבר שגורם להם להביע את עצמם בצורה חופשית בלי שום צנזורה. במחברת הזו מותר להם הכל. 

 

בתחילת י"ב הם חוזרים אלי עם המחברת הזו לפגישות אישיות ורק אם הם מרשים לי אנחנו פותחים אותה. לפעמים הם מרשים לי להסתכל רק בדפים מסוימים ולפעמים הם פותחים בפני את הכל. אני כמנחה שלהם מחפשת כמובן את הניצוץ. אני מחפשת בסקיצות שלהם נושא שחוזר על עצמו, נושא שמעסיק אותם ונמצא גם בשירים שהם שומעים וגם בפתגמים שהם מצטטים וגם בציורים שהם משרבטים. הנושא הזה הוא הניצוץ שלהם. הוא הניגון של הלב שלהם ועליו הם רוצים לדבר. ברגע שתהדהדו אותו אליהם אתם תראו את הסימנים שדיברתי עליהם בשיעור מס' 2 וכך תדעו שאתם במקום הנכון. יש לכם את המפתח לצאת לדרך.

 

בשיעור הבא אתן עוד כמה טיפים חשובים איך להתנהל עם התלמיד ברגע שמוצאים את הניצוץ. זה הרבה פעמים רגע מאד רגיש ותנועה קטנה לא נכונה של המנחה יכולה לסגור את הלב הזה של התלמיד שנפתח לרגע ואני חושבת שחבל. אז קדימה, נתראה בשיעור מס' 4

 

שלכם, 
 

מילי