שיעור מס׳ 4 - איך שטים ביחד בספינה מבלי שהיא תטבע

"לוליטה את ילדה יפה" 

מאת מילי בן חיל

״תציגי קודם מול מראה, אח״כ מול קהל ואל תאכלי עוגות גבינה - זה לא טוב למשקל, תשמעי מה אני אומר לך"

(אתי אנקרי)

אם אתם כאן זה אומר שיש לכם ביד ניצוץ אחד לפחות. ואם יש לכם כמה קבוצות אז סביר להניח שאולי אפילו 3-4 ניצוצות שהצלחתם ללקט בהצלחה. כל הכבוד!
 

אם אתם כאן זה גם אומר שהתסריטאים שלכם לגמרי בעניין. הם מתלהבים ליצור סרט על הנושא שעליתם עליו ביחד ויש להם מוטיבציה לצאת לדרך (אם זה לא המצב יש לחזור לשיעור 2 או 3 ולוודא שבאמת הניצוץ הנכון בידכם).

 

ואם אתם כאן אז בואו נדבר רגע על הניצוץ הזה כדי שלא יהיו טעויות...

 

הניצוץ הזה שאתם מחזיקים ביד הוא הלב שלהם. זוהי המיית נשמתם של התלמידים האלה. זה אוצר גדול גדול ועדין ושביר ויקר עד מאד. סביר להניח שאתם היחידים על הפלנטה הזו שיודעים בדיוק איפה נמצא הכאב הכי כמוס שלהם (אין שום סיכוי שההורים/חברים שלהם יודעים) ועכשיו אתם צריכים להוביל אותם פנימה אל בניית התסריט שלהם - אתם צריכים לבנות איתם ציר עלילתי ודמויות וקונפליקטים ומאורע מחולל ונקודות מפנה (עוד נדבר בשיעורים הבאים על הכל). הרבה מהעבודה הזו היא טכנית והרבה פעמים צריך לעשות ויתורים על דברים שבאמת קרו להם בחיים אבל אתם כמנחים רואים שהם לא מתאימים לסרט אז מה עושים?  המפגש בין האישי והכמוס ביותר לבניית תסריט יכולה הרבה פעמים ליצור מצב שבו הם מעדיפים לוותר ונסגרים. 

 

למה זה קורה? ממה הם נסגרים? ואיך להוביל אותם נכון וברגישות? 

 

הסיבה שהם נסגרים (אם זה קורה) היא בגלל שאנחנו מתעסקים בנושא הכי רגיש להם בחוסר רגישות. 
 

למה אני מתכוונת? 

 

תחשבו שיש לכם פצע כואב כואב, בואו נדמיין מסמר שנכנס לתוך הרגל (חס שלום) והפצע מלא מוגלה והמסמר בפנים ואתם בכאב. ואז מגיע רופא שמבטיח לטפל לכם בפצע אבל הוא מנקה את המוגלה בכוח ואתם צורחים אבל זה לא מעניין אותו ואז הוא מורח חומר מחטא ומוציא בכוח את המסמר וזה נתקע והוא מנסה יותר בכוח ותוך כדי גם יש לו טלפון והוא עונה ותשומת הלב שלו ממש לא איתכם. איך הייתם מרגישים?

 

זה בדיוק מה שקורה עם התלמידים שלכם. יש להם מסמר דמיוני בלב ואתם היחידים שרואים אותו.  אם אין רגישות לאופן שבו מדברים איתם הלב ייסגר במהירות הבזק כי זה פשוט יכאב להם מדי וכי הם כבר שנים לא דיברו על זה עם אף אחד אז אין בעיה להמשיך להסתיר. אנחנו עוסקים בדיני נפשות!  יוצרים הם אנשים רגישים מאד ובד"כ ביצירות שלהם הם צריכים להיחשף וזה מקום פגיע. אם עובדים בעדינות עם הפצע אפשר לנקות ולעזור להם לעבור חוויה טובה ולהחלים ואם עובדים בחוסר רגישות אז הם מהר מאד יתקפלו והתהליך כולו יעצר. 

 

אז למה צריך לשים לב? 

 

צריך לשים לב לאופן הדיבור שלנו. ולשני אלמנטים עיקריים בתוכו:

 

1. הערכה - Evaluation

2. ביטול - Invalidation

הערכה וביטול הם כשאנחנו אומרים להם מה טוב להם ומה לא טוב בצורה בוטה. משפטים כגון אלה: "הרעיון הזה לא מתאים להפוך לסרט" (הערכה), "הסצנה הזו משעממת" (ביטול), "זה לא יעבוד" (הערכה+ביטול), "למה שזה יעניין מישהו?" (ביטול), "הנושא הזה כבר נדוש, תחשוב על משהו אחר " (הערכה+ביטול), "הצופים לא יתעניינו בזה" (הערכה+ביטול), "הדיאלוג הזה מביך" (ביטול), "הדמות הזו פתטית" (ביטול), "אתה כותב עם הרבה שגיאות כתיב" (ביטול), "התחביר שלך גרוע" (ביטול), "הדור שלכם לא קורא ספרים ואתם לא יודעים לכתוב" (הערכה+ביטול), "ההורים שלך יודעים מה אתה חושב עליהם?" ועוד כהנה וכהנה. 

 

עכשיו אני שומעת את קולכם שאומר לי "אבל אני המנחה שלהם אז איך אוכל לעזור להם אם אסור לי להגיד כלום?"

 

זה לא מה שאתם אומרים זה איך שאתם אומרים אותו. נגיד שיש סצנה בסרט שהיא אכן לא תורמת להתקדמות המהלך העלילתי של התסריט שזיהיתם שצריך להוריד אותה או להחליף אותה באחרת. 

 

אז אפשר להתחיל בשאלה לתלמיד, לשאול מה היה חשוב לו/לה להגיד בסצנה הזו? ולמה היא כל כך חשובה? חשוב תמיד להתחיל בשאלה ולהקשיב להם. הרבה פעמים הם לא יכתבו את הסצינה הנכונה למה שהם רצו להגיד אבל מה שהם רצו להגיד יכול מאד לקדם את התסריט. אז תתחילו בשאלות, תשמעו מה יש להם להגיד ואז תציעו להם בעדינות משהו חלופי שיכול להתאים יותר למה שהם כיוונו. אפשר להגיד משהו כזה: "זה רעיון מקסים בוא ננסה לחשוב ביחד איך להגיד את זה בעוד דרך כך שהרגש יעבור במלואו" או "מה שרצית להגיד ממש חשוב אבל אם תשים לב כבר אמרת אותו בצורה מופלאה בסצינה הקודמת אז אין צורך להגיד אותו פעמיים, מה דעתך?".

 

שימו לב טוב טוב למשפטים שניסחתי. אני נזהרת מאד מלעשות להם הערכה ו/או ביטול למה שהם כתבו. אני תמיד אתחיל במשהו טוב, גם אם הסצנה הייתה בעיני גרועה וצריכה לרדת (אני בחיים לא אגיד להם את זה!). ברגע שמתחילים את המשפט עם מחמאה ישר הלב שלהם נפתח והם אתכם וזה כל מה שאתם רוצים להשיג כמנחי כתיבה. הם מרגישים שהם עלו על משהו טוב ונכון ועכשיו אנחנו כצוות נדייק את זה ביחד. 

 

הם אמורים להרגיש בטוחים בסביבתכם ולרגע לא מאויימים. 

 

אתם שותפי הסוד שלהם ולכן האמון שתבנו איתם הוא האוצר הכי גדול שלכם בזמן כתיבת התסריט. בנוסף אני תמיד אציע להם ולא אכפה עליהם משהו. לא אמחק להם משפטים ולא אוריד להם סצינות. אני מיישרת קו מולם ונמצאת איתם לגמרי בגובה עיניים ואת ההחלטות אנחנו לוקחים ביחד. זה חשוב מאד לתחושת הביטחון שלהם - הם מרגישים שאנחנו לטובתם ושביחד נבנה את התסריט הטוב ביותר. 

 

בסופו של יום המסע הזה של כתיבת התסריט הוא של התלמיד והמנחה ביחד. אני חושבת שכאשר יש כבוד ותקשורת טובה ומכבדת בין המנחה והתלמיד המסע הזה יכול להיות בונה ומפרה ומופלא ביותר ואני מזמינה אתכם בחום לנסות את השיטה הזו ומבטיחה בלב שלם שכל חוויית ההוראה שלכם תואר באור חדש. 

 

שיהיה המון בהצלחה, 

 

שלכם, 
 

מילי